דברים שרואים מכאן

26/12/2017 04:56

אם היו שואלים אותי לאיזו תקופה הכי הייתי רוצה לחזור (חוץ מהילדות כי זה האובייס, אז נניח שאני מוגבלת ל2010 ומעלה) כמובן מבלי להקדיש דקה של השתהות הייתי בוחרת בתקופת המכינה. אני מדפדפת בתמונות במחשב וזה מגוחך כמה טוב נראיתי. שיער ארוך בלונדיני, גוף חטוב, הייתי זוהרת! בדיוק התחלתי ליהנות מכמה ״שיפוצים״ קטנים שעשיתי בעצמי וזו היתה הרגשה נפלאה. הכרתי חברים לחיים, הייתי מחוזרת מכל כיוון, יצאתי המון וצברתי חוויות. אני מדפדפת, רבע מחייכת שלושתרבעי עצובה ואז אני נזכרת בפוסטים בישרא מאותה התקופה. התמונות מסתנכרנות לי עם הפוסטים ואז אני קולטת - הכל פאקינג בולשיט. נכון שיצאתי אז יותר, נכון שנראיתי מעולה, אבל כל זה לא היה שווה כי אני לא הייתי מסוגלת לראות את זה!!! אני זוכרת ימים שלמים של שנאה עצמית מהולה בסבל קיומי, בכי מול המראה ורצון להתבודד. ההבדל היחיד בין התקופה ההיא להיום (מעבר לגיל הצעיר שזה דבר מנחם כשלעצמו) הוא שההפרעה היתה יחסית בשליטה, מה שאיפשר לי לחיות חיים כמעט נורמטיבים. הרי ברור שמהתמונות אסיק שהייתי מאושרת והשמש זרחה לי מהתחת, כי רק הרגעים הטובים נתפסו בעדשה. אבל אני זוכרת. אני זוכרת. ואיפשהו, זה מה-זה מנחם.