אולי אני מפספסת משהו? |
|
ואולי התקופה הנוכחית על אף כל מגרעותיה תהפוך בעתיד להיות כמו אחת מן התקופות שאני קוראת עליהן בבלוג ותוהה למה פאקינג התעקשתי להתמרמר כל הזמן, כשהחוויות שנכתבו שם מציירות לי תמונה של חיים נפלאים ומלאים בכל טוב? גם הקשיים שהיו אז נראים כבדיחה לעומת היום. הפסקתי לכתוב ביומן על בסיס יומיומי וזה אחד השינויים הכי עצובים שקרו בשנתיים האחרונות. יש לי 10 יומנים מפוצצים, פיסות של זכרונות טובים ורעים שיוצרים חיים. ודווקא בשנתיים האלו קרה כל-כך הרבה, אבל חוץ מתמונות והזיכרון המקרטע שלי אין לי כלום. בסופו של דבר ישארו רק התמונות. זה מדהים איך שהמוח שלי עובד, מתגעגע לאנשים שבפועל עדיין נמצאים בחיי, יוזמים ומנסים ליצור קרבה מחודשת, אבל אני פשוט אטומה, לא מסוגלת להסתכל מבעד למסך השחור שירד עליי. ידידי (העונה לשם ״דיכאון״) משכבר הימים חזר לבקר אותי ונדמה שהפעם הוא כאן בשביל להשאר. |
|
|
|
|
 | ידידנו "דיכאון" תמיד נהנה להרים את הראש שלו ולאיים להישאר. אל תתני לו את הזכות להיות חלק מהחיים שלך.. תמיד תזכרי שאת טובה מזה. אל תתני לו להישאר. |
|
 | גרשי אותו. הוא ממש לא ידיד. |
|
;){kind=link}