עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
מערכות יחסים
14/08/2018 11:48
MissLonely
כשאת בשנות ה20 המוקדמות- את נופלת, קמה, מנערת מעלייך את הכאב, מאחה את השברים, אומרת לעצמך ״טוב, שיעור לחיים, הפעם הבאה תהיה יותר מוצלחת״. ואז את מגיעה לגיל 28 וזה פשוט כבר לא עובד ככה. כל נפילה היא מעמסה ענקית ומצלקת וכל צלקת כזו גורמת לך להעדיף את הלבד. באמת חשבתי שאיתו זה יהיה שונה.
0 תגובות
חג שמח גם כן
30/03/2018 16:40
MissLonely
אני לא יודעת איך אשרוד את ארוחת החג. אני מרגישה שאני גוססת מבפנים ואף אחד לא שומע את זעקותיי הדמעות זולגות ממני כמו נהר זורם.. פעם החגים היו עבורי סיבה למסיבה, הייתי משריינת עם חברים תכניות לאחרי הארוחה, עוזרת בהכנות ובעיצוב השולחן, לובשת את הבגדים הכי חגיגיים שלי ומחכה בקוצר רוח שמשפחתי היקרה תגיע. החופש והמתנות מהעבודה גם כן היו בונוס נחמד מאוד. שלא נדבר על החג עצמו שמבשר על בואו של הקיץ, העונה האהובה עליי.. אבל היום? היום אני שבר כלי אני מרגישה שהחיים האלו הם מאבק בלתי פוסק שצריך לשרוד אותו מנסה להיות גורו עבור אחרים ולשגר משפטים אופטימיים על איך הזמן עף ויש לנו רק פעם אחת לחיות כמו שצריך, כשבינתיים אני שוכבת במיטה וממררת בבכי בזמן שהשולחן כבר ערוך והמשפחה צריכה להגיע. גם בואו של הקיץ כבר לא מעורר בי את אותן התחושות כמו פעם, רק מנחמת אותי מעט הידיעה שאפגוש את הים בקרוב, ואצוף כמו גופה על פני המים הקפואים, כשבאוזניי יישמע רק הרעש הזה שמשתיק את העולם שבחוץ. אין לי מאיפה לשאוב את הכוחות לקום מהמיטה, להתלבש ולהסתיר את הפגמים החדשים שיצרתי לעצמי אתמול, לשבת מולם, לחייך, ולהיות נ׳ המצחיקה שהם רגילים לראות. הלוואי שיכולתי להשאר במיטה.
2 תגובות
רק לא זה
26/03/2018 10:35
MissLonely
בבקשה בבקשה בבקשה אני אהיה אחראית יותר אני אזהר מבטיחה!!! לא עשיתי שומדבר רע בבקשה זה לא מגיע לי
1 תגובות
ואולי
22/03/2018 00:28
MissLonely
אולי לפרוש בשיא תמיד היה הדבר הכי נכון עבורי? אם לא הייתי ככ פחדנית וחרדתית סביר להניח שמזמן כבר לא הייתי בין החיים, ככל שאני גדלה אני מעריכה יותר את המשפחה שקיבלתי לא בקטע שסתם להגיד, אלא באמת מכל הלב, מעריכה ומוקירה וזה משהו שעוצר אותי מלהרים ידייםכי אני חושבת עליהם, על הכאב שאגרום להם אפילו שלא אהיה פה בשביל לראות,הידיעה הזאת כבר קיימת הרי, וברור לי שהם יסבלו אבל מה עם הסבל הקיומי שלי? מה עם הדאונים שמקלפים ממני שכבה אחר שכבה של אופטימיות? זו התקופה הארוכה ביותר בה אני מתבודדת הן מבחינה חברתית והן מכל הבחינות הלוואי שאפשר היה להחזיר מילים שנאמרו או לתקן את מה שנשבר בין אנשים לצערי החיים הוכיחו שכל מה שיטוטא מתחת לשטיח תמיד יבצבץ. יש בי אובר טינה כלפי הקרובים לי ביותר וזה גורם לי לרצות לוותר על כולם, ממילא אני מרגישה לבד ופשוט נגמר לי הכוח להילחם. אני מרוקנת, מעצמי ומחוסר המעש שסופו לא נראה באופק פתחו של הקיץ כבר לא מעורר בי התרגשות הפרפרים בבטן קמלו ומתו עקב חוסר חיים.
1 תגובות
קשה לי
07/03/2018 17:18
MissLonely
הנפש שלי נרקבת כבר 28 שנה, מתי יהיה לזה סוף? אני לא באמת רוצה למות או להיות מישהו אחר. יש לי דברים כלכך טובים בחייםו אני מעריכה הכל, אבל לא מצליחה לאהוב את עצמי. חיה בתוך ענן של ביקורת עצמית קשה, כל הזמן בחרדות, פחדים ורחמים עצמיים. אם היתה לי נשמה היא היתה זועקת לעזרה! שמישהו יושיט לי יד לצאת מתוך האפלה הזאת! תקופות שחוזרות על עצמן ובכולן מוצאת את עצמי עם המועקה הזאת. מתחילה להזדקן ואין אור בקצה המנהרה..
7 תגובות
דברים שרואים מכאן
26/12/2017 04:56
MissLonely
אם היו שואלים אותי לאיזו תקופה הכי הייתי רוצה לחזור (חוץ מהילדות כי זה האובייס, אז נניח שאני מוגבלת ל2010 ומעלה) כמובן מבלי להקדיש דקה של השתהות הייתי בוחרת בתקופת המכינה. אני מדפדפת בתמונות במחשב וזה מגוחך כמה טוב נראיתי. שיער ארוך בלונדיני, גוף חטוב, הייתי זוהרת! בדיוק התחלתי ליהנות מכמה ״שיפוצים״ קטנים שעשיתי בעצמי וזו היתה הרגשה נפלאה. הכרתי חברים לחיים, הייתי מחוזרת מכל כיוון, יצאתי המון וצברתי חוויות. אני מדפדפת, רבע מחייכת שלושתרבעי עצובה ואז אני נזכרת בפוסטים בישרא מאותה התקופה. התמונות מסתנכרנות לי עם הפוסטים ואז אני קולטת - הכל פאקינג בולשיט. נכון שיצאתי אז יותר, נכון שנראיתי מעולה, אבל כל זה לא היה שווה כי אני לא הייתי מסוגלת לראות את זה!!! אני זוכרת ימים שלמים של שנאה עצמית מהולה בסבל קיומי, בכי מול המראה ורצון להתבודד. ההבדל היחיד בין התקופה ההיא להיום (מעבר לגיל הצעיר שזה דבר מנחם כשלעצמו) הוא שההפרעה היתה יחסית בשליטה, מה שאיפשר לי לחיות חיים כמעט נורמטיבים. הרי ברור שמהתמונות אסיק שהייתי מאושרת והשמש זרחה לי מהתחת, כי רק הרגעים הטובים נתפסו בעדשה. אבל אני זוכרת. אני זוכרת. ואיפשהו, זה מה-זה מנחם.
1 תגובות
בורגנות
19/12/2017 21:15
MissLonely
פעם, בהיותי צעירה יותר, הייתי חושבת על חיים בורגניים, בית עבודה וילדים - ומתחלחלת מהמחשבה שזה מה שמצפה לי. הייתי סולדת מהעובדה שרובנו אנשים בנאליים ששוחים עם הזרם והולכים לפי הספר כי זה הכי קל. רציתי ושאפתי לחיים מיוחדים ולא שגרתיים. היום, להקים בית ולתפקד כאדם ״נורמלי״ נראה בעיניי כאתגר בלתי אפשרי. מנקודת המבט הנוכחית שלי אני מבינה כמה זה לא מובן מאליו; להיות בנאדם יציב, לעבוד, לנהל בית ולטפל ביצורים קטנים שתלויים בך. ולדעת שאם תקרוס- אף אחד לא יעשה זאת במקומך. אני בת 28 ועדיין גרה עם אמא שלי, אמנם בימינו לא מדובר במשהו נוראי או חריג כשלעצמו, אבל מבחינה כלכלית אני לא עוזרת בכלום, גם לא בנקיון. חיה כמו נערה מתבגרת שכל היום סגורה בחדר ועושה מרתון סדרות. מדי פעם מגיחה למטבח להכין אוכל, ויש גם רגעי חסד קטנים שאני מצטרפת לאמא ולמשפחה שמבקרת בסלון. העניין הוא שאני גם לא רואה שינוי באופק. נראה כאילו אף פעם לא יהיה סוף למצב הזה, כי הראש שלי עמוק בבוץ שחור וטובעני, שהוא הדיכאון. אז היום, לו יכולתי לבקש דבר אחד, הייתי מבקשת להיות אדם בנאלי שחי חיים בורגניים.
0 תגובות
אולי אני מפספסת משהו?
12/12/2017 03:21
MissLonely
ואולי התקופה הנוכחית על אף כל מגרעותיה תהפוך בעתיד להיות כמו אחת מן התקופות שאני קוראת עליהן בבלוג ותוהה למה פאקינג התעקשתי להתמרמר כל הזמן, כשהחוויות שנכתבו שם מציירות לי תמונה של חיים נפלאים ומלאים בכל טוב? גם הקשיים שהיו אז נראים כבדיחה לעומת היום. הפסקתי לכתוב ביומן על בסיס יומיומי וזה אחד השינויים הכי עצובים שקרו בשנתיים האחרונות. יש לי 10 יומנים מפוצצים, פיסות של זכרונות טובים ורעים שיוצרים חיים. ודווקא בשנתיים האלו קרה כל-כך הרבה, אבל חוץ מתמונות והזיכרון המקרטע שלי אין לי כלום. בסופו של דבר ישארו רק התמונות. זה מדהים איך שהמוח שלי עובד, מתגעגע לאנשים שבפועל עדיין נמצאים בחיי, יוזמים ומנסים ליצור קרבה מחודשת, אבל אני פשוט אטומה, לא מסוגלת להסתכל מבעד למסך השחור שירד עליי. ידידי (העונה לשם ״דיכאון״) משכבר הימים חזר לבקר אותי ונדמה שהפעם הוא כאן בשביל להשאר.
2 תגובות
I need a doctor to bring me back to life
11/12/2017 13:15
MissLonely
2017 היתה שנה איומה, אמנם נותרו שלושה שבועות עד שהיא תסתיים, ואני מקווה שלא יקרו במהלכם עוד טרגדיות, כי מיציתי. מיציתי להרגיש כלכך אבודה, עצובה, גלמודה. כלואה בתוך העולם האפל וחסר התקווה שלי. בשנה הארורה הזאת איבדתי יותר מדי; חברות, חיית המחמד שלי מגיל 17, ישראבלוג שהיה הבית 10 שנים, ובעיקר את עצמי. מעולם לא חשבתי שאפשר להתגעגע לעצמך, בטח לא בעוצמות כאלה. עצוב לי. אין יום שבו אני לא מתרפקת על תמונות/התכתבויות מהעבר. ואלו לא האנשים שאליהם אני כמהה, אלא אליי, אל איך שהייתי באותן תקופות. אל איך שהייתי עד לפני שנה וחצי-שנתיים. פתאום חלה התדרדרות נוראית בערך מהחורף שעבר. זה פשוט כמו כדור שלג שרק גדל וגדל ולא מפסיק להתגלגל ואני לא מצליחה לעצור אותו. עד עכשיו. איבדתי שליטה על החיים שלי, איבדתי את הזהות שלי. אני מרגישה אבודה יותר מאי פעם. זה אפילו לא דיכאון בצורה המוכרת שלו. זו תבוסה. כאילו שנכנעתי. הרמתי ידיים מהשאיפה לחיות. אני צריכה החייאה.
0 תגובות
תמונת מצב
09/12/2017 01:47
MissLonely
אני מרגישה שכל שינוי שיכפה עליי עלול למוטט את עולמי. כאילו יש לי בור בבטן שמנסה לשאוב אותי לתוכו או לחלופין גוש גדול שעומד להתפוצץ בכל רגע נתון. אני מפחדת להשאר לבד, ומצד שני לא מסוגלת לשמור ולתחזק את הקשרים המשמעותיים בחיי. כשאני בטוב אני תמיד עם עין אחת פקוחה על הסבל והצער שאורבים בפינה. אפילו בתוך רגע קסום, כמו לשכב על חוף הים בלילה כשרק הכוכבים מנצנצים מעליי, לא עוברת דקה של הנאה עד שמזדחלת מחשבה מעוררת חלחלה. עצם המודעות המוגזמת שלי על היותי בסיטואציה שלכאורה אמורה ליצור אושר- הרי שגורעת מספיק. זה פשוט בלתי נסבל לחיות בתוך הראש שלי! נדמה שאף אחד לא יכול באמת להבין, איך זה כשהמחשבות באופן תמידי גועשות ומעיקות כ״כ ואין שום דרך לשים אותן על מיוט. גם ברגעים שאמורים להיות הכי קלילים, מחשבות קיומיות טורפות לי את המוח. אלכוהול, מוזיקה, חברה, סמים קלים, שומדבר לא עוזר להשתיק את הכאוס שמתחולל בתוכי. אני חיה בתחושה של חוסר סיפוק וחרדה בכל היבט בחיי ונדמה שאין מה שימלא את החור השחור הזה.
1 תגובות
אודות
פליטת ישראבלוג. בת 28.
חברים
Space girlDark Paradisehaunted princessכותבתfree spiritdevilman
ניקי לויGeminiWonderful.WitchTsuki Continueedya
ronaא'.ב'wolf heartHel.דניאלClumsy_x
NaamaAnedunneLove Heals
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון